המכתב שלא פורסם

רני אהובי,

היום הבנתי את גודל האשליה.

ליבי החסיר פעימה כאשר היא נעמדה מולי,

היא עמדה שם ולא חיבקה, היא עמדה שם ולא הביעה רגש, אפילו לא מילה טובה.

היא נראתה בדיוק כמותה, כמו אמא שלי, אמא שלי אשר אינה.

ואני, אני עזבתי הכל בשביל מה?

אני עזבתי אותך כדי למצוא אנשים אשר יכלו להיות לי למשפחה.

עמדתי שם מוקפת באנשים שיש לי קרבת דם אליהם, אבל שום דבר מעבר, אפילו לא מעט חיבה וגם לא שנאה.

התכנסתי בתוך עצמי רק כדי לא להראות את כמות הרגש אשר אצורה בתוכי כרגע.

והרגש לא נשאר בתוכי, הוא פרץ החוצה ברגע שהגעתי למקום מבטחים, ברגע שהייתי מספיק רחוקה מהאנשים שיכלו להיות לי משפחה.

הדמעות זולגות ואני מבינה שאתה כבר לא שלי. זאת אני שעזבתי אותך ואין לי דרך חזרה.

אני שוזרת בתוכי שלל רגשות של אהבה ושנאה ומבינה את מה שהייתי צריכה להבין כבר מזמן, אני שלך!

גם אם לא תרצה בי, אני שלך!

ליבי שלך, גופי שלך ונשמתי היא רק שלך!

אני שוכבת כאן עכשיו לבדי ומדמיינת אותך, ידייך על גופי ופיך על פי. אנחנו ביחד, אוהבים, נושמים וחיים אחת את השני. אין אף אדם אחר בעולם שיצליח למלא את החלל העצום שנפער בליבי, אין אף אחד אחר מלבדך.

ליבי זועק אליך, הוא זועק לאהבה שלך ורק שלך!

אני אוהבת אותך יותר משמילים על נייר יכולות לתאר,

לורי

Lori_book

תגובה אחת

  1. לדעתי המכתב נכתב כאשר לורי נסעה לדודה שלה בברקלין,והבינה שזה לא מה שהיא חשבה וציפתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים